בסוף המאה ה19, כשחזר ממקסיקו, הקים חוזה ריברה קורל את המפעל "לה אסטרייה דה גליציה" (La Estrella De Galicia), שבה ייצר בירה וקרח. שילוב מוזר שכזה. המבשלה הוקמה בשנת 1906 (ומפה גם לקוח שמה של הבירה), בעיר קורוניה שבספרד. מאז ועד היום היא מנוהלת על ידי משפחת ריברה, במשך 4 דורות שלמים. כיום המפעל עוסק גם בייצור מים מינרלים, ברנדי, סיידר, יין ועוד. כמו כן המבשלה נותנת חסות לקבוצת כדורסל, להרכבים מוזיקליים שונים ולמכוניות מרוץ, והיא בין מבשלות הבירה הגדולות בספרד.
החברה מייצרת מספר מותגים של בירה, הכוללים את אסטרייה גליציה ספיישל, אסטרייה גליציה 0%, אסטרייה גליציה פילזנר, אסטרייה גליציה שנדי, וכמובן אסטרייה גליציה 1906 רזרבה אספסיאל.
סגנון הבירה:
1906 רזרבה אספסיאל היא לאגר עשירה וזהובה מאוד שנקראת על שם השנה שבה הוקמה המבשלה, והיא בעלת 6.5% אלכוהול . ייחודה של הבירה ע"פ המבשלה היא שבהכנה משתמשים בכמות כפולה של לתת קלוי, ובתערובת מיוחדת של כשות על מנת להגיע לטעם שלה. פירוט נוסף על הסגנון תוכלו למצוא במילון המושגים שלנו.
הבירה עצמה:
הבקבוק של הבירה הוא בהחלט מיוחד ויפה, ונותן הרגשה של בקבוק ישן-נושן, מה שמדגיש יותר את שמה של הבירה (1906). צבעה של הבירה בהחלט זהב עמוק כמו שמבטיחים, צבע בהחלט יפה והולם לבירה מהסוג הנ"ל. לדעתי מה שמיוחד בבירה הזאת היא שהספרדים הוסיפו לה תירס. במרכיבים על הבירה רשום שיש בה תירס. אם הבירה הייתה מיוצרת בגרמניה, כמה ראשים היו נכרתים. הדבר הראשון שמרגישים בעת טעימה הוא הגיזוז של הבירה. רק כאשר מתרגלים לפצפוץ הגזים בפה נין להבחין בטעם משולב של לתת עם תירס, כאשר יש עקצוץ כשותי בסוף הלגימה. בנוסף, ובאופן די מפתיע, האלכוהול מורגש בצורה די רצינית, מה שבדרך כלל לא מאפיין לאגרים רגילים. ייתכן שזה נובע עקב אחוז האלכוהול בבירה, שהוא גבוה ביחס ללאגרים אחרים (כ-1.5% יותר).
מבחן טעימה:
קלילות – 6.5, בהחלט קלילה.
גיזוז – 8, יותר מידי לטעמי.
אלכוהול – 7, בהחלט הרבה יותר מידי.
כשות – 5, לא מפריע להנות מהבירה.
בסה"כ ניתן להגיד שזוהי לאגר מודגשת וקיצונית, ואני נותן לה ציון כללי של 6. אם תינתן לי האפשרות לבחור בינה לבין גולדסטאר, ייתכן מאוד שהייתי מנסה שליש של 1906 רזרבה אספסיאל.
"אני מרחם על אנשים שלא שותים. הם קמים בבוקר עם ההרגשה הכי טובה שתהיה להם
כל היום" – פרנק סינטרה.
מבשלת "עמק האלה":
בשנת 2011 שתי המבשלות, מבשלת "רונן" ומבשלת "עמק האלה" החליטו לאחד כוחות ולהקים ביחד מבשלה משותפת, התוצאה היא "מבשלת שריגים".
המבשלה הוקמה ע"י שני חובבי בירות אשר הם אנשי הייטק שבמהלך הקריירה שלהם נחשפו לבירות מרחבי העולם והחלו לבשל בירות שאהבו בשעות הפנאי.
המבשלה יושבת בישוב שריגים ומציעה שני סדרות בירות, האחת סדרת "עמק האלה" אשר אלה בירות קלאסיות בסגנון אירופראית, והשניה, "רונן" סדרה בסגנון אמריקאית עשירה בטעמים.
סגנון הבירה, הוא כמו השם שלה ואופי הסדרה, חיטה קלאסית לגמרי,אך בנוסף יש נגיעות רכות של כשות אשר מוסיפות המון.
כאשר מזגתי את הבירה לכוס אמרתי לעצמי ולחברי יוחאי "ואו איזה צבע" לא עברה שניה והבירה הייתה כבר בפה שלי. בתור חובב בירות חיטה אני חייב להגיד, זאת בירה מאוד מאוד מוצלחת. הגוון המעט אדמוני שלה נותן מסתוריות לטעם שלה, הרי בד"כ בירות החיטה שאנחנו מכירים כמו הוגרדן ופאולנר הן בצבע צהבהב שקוף כזה, פה אנו מקבלים בירה שמראה נוכחות, היא צועקת "אני פה" ובצדק, ההבדל הזה בצבעים מראה שהיא אחרת, מיוחדת, והיא כזאת. הטעם המתוק והנהדר של החיטה הרעננה נותן בפה מין תחושה של אושר ולאחר מכן יורד חלק בגרון ובסופו מרגישים את הכשות המרירה אשר נותנת עיקצוץ חלש בלשון אשר נשאר בפה ומזכיר לנו "אני פה". לא עבר זמן רב בכלל וסיימתי לשתות את הבירה הנהדרת הזאת ואני חייב להגיד, היא מיוחדת. ריח החיטה העולה ממנו נהדר ואכן אפשר לנשום אותו כל היום. הקלילות של הבירה מאוד גבוה ואפשר לשתות אותה בכמויות רבות ולא להרגיש. במילה אחת על הבירה: כן. לא משנה מתי אני אראה את הבירה הזו, אני אקח אותה, בירה מיוחדת מאוד ופשוט שווה את זה. היא מראה נוכחות, בכל המובנים, בטעם, בארומה ובריח, ובמקרה הזה, שאר הבירות צריכיות לפחד, היא פשוט טובה, נקודה.
מבחן הטעימה:
קלילות- 10, פשוט כל היום אפשר לשתות בלי להרגיש.
רמת תסיסה- 3, בירה ללא גיזוז רב מידי, מה שעושה אותה נפלאה לאנשים שלא אוהבים בירה.
כשותיות- 2, העדינות בסוף פשוט נותנת את העבודה.
אלכוהול- 2, רשום 5.1% אלכוהול, לא מרגישים אותם אבל הם שם.
ציון כללי: 9, בירת חיטה נהדרת!!!
לאחר הנתונים המרשימים היא בהחלט, ביר בלוג צ'ויס!!!
גולדסטאר או עמק האלה חיטה בווארית? את הבווארית בבקשה!
יום שבת בבוקר, יום בהיר ויפה, יצאו להם חמישה אנשים חביבים לטיול בעמק האלה, במטרה להגיע למבשלת שריגים. כך יצאו להם במכונית, ולאחר נסיעה נוחה של כשעה וחצי הגיעו למחוז חפצם.
מבשלת שריגים היושבת ביישוב שריגים-ליאון, הוקמה בעצם על ידי איחוד של שתי מבשלות ביתיות שונות, האחת רונן של עופר רונן והשנייה מבשלת עמק האלה של אוהד אילון. שני המבשלים האלה נפגשו בסוג של פורום של מבשלי בירה באיזור מטה יהודה, וכך עלה להם הרעיון להקים מבשלה משתופת.
כשנכנסנו קיבלה את פנינו בתו של עופר רונן, והשאלה הראשונה ששאלה אותנו הייתה "מה תשתו?". טוב נו, בכל זאת מבשלת בירה. מיד התחלנו בטעימות. היא מזגה לכל אחד מאיתנו כוסית קטנה המיועדת לטעימה, וכך התחלנו לטעום את כל אחת מ7 הבירות המתבשלות להנאתן במבשלה. תוך כדי שאנחנו שותים, לא יכולנו שלא להבחין בעופר, שהיה לבוש בחולצה של המבשלה, שעמד והסביר לזוג על המבשלה על הבירות, ועל המבשלים. מיד כשסיים עבר לדבר עם משפחה שנכנסה למקום, ומיד אחר כך למשפחה נוספת. בזמן הדיבור ראו את הניצוץ בעיניו, ואהבתו לבירה ולבישולה הייתה ניכרת בכל מילה שאמר. התיישבנו על אחד השולחנות, ואפילו קיבלנו צלחת מלאה של בייגלה ביחד עם הטעימות. ביקשנו מעופר לשבת איתנו ולספר לנו קצת על המבשלה, והוא כמובן שמח להענות לבקשתנו.
עופר סיפר לנו שפעם, כמו כל ישראלי רגיל, הוא היה שותה גולדסטאר, ובמילותיו "גולדסטאר היא בירה ובירה זה גולדסטאר". בשלב מסויים כשהיה באירופה, התוודא עופר לבירות בוטיק ולמגוון הרחב של המבשלים, מה שפתח את עולמו לטעמים נופסים מלבד גולדסטאר. מאוחר יותר היגר לארצות הברית, שם דווקא מצא בעיקר בירות כמו מילר ובאד לייט, שטעמן בקושי מזכיר בירה. בסופו של דבר מצא בליקרסטור נידח על מדף מאובק בירה לא ידועה, והתאהב בה מיד. שנים לאחר מכן הבירה התפרסמה מאוד. שמה של הבירה – פיט'ס וויקד אייל (Pete's Wicked Ale). בירה מלאה בכשות, מה שמאפיין את הבירות שלו עד היום. שנים לאחר מכן, אחרי שהספיק לעבוד בהייטק, החליט שהוא פורש ועובר לבשל בירה. אמר ועשה. פתח מבשלת בירה בביתו, והדבר הראשון שבישל היה גרסה שלו לאותה בירה שגרמה לו להפתח לעולם הגדול והמופלא הזה של מבשלות הבוטיק. הוא קרא לה עופר'ס וויקד אייל, אך בגלל בעיות טכניות החליט לשנות לה את השם, והיום ניתן למצוא אותה תחת השם "הכהה המרושעת". עופר המשיך וסיפר על פורום מבשלי הבירה באיזור מטה יהודה שאליו הוא שייך, ועל התעשייה הגדולה שגדלה ומתפתחת באיזור.
כמובן שהוא גם התייחס למס המוגזם והמיותר שהוטל לא מזמן על תעשיית הבירה בישראל, והסביר שבפורום המבשלים הם מנסים לפעול נגד המס – באירועים, כנסים, כרזות, ובעיקר המשך ייצור שוטף של בירה על אף המחיר הגבוה. כנראה שהם גם נוחלים הצלחה בעניין, שכן רק בזמן שהיינו במבשלה הופתענו מכמות האנשים, אפילו תיירים מחו"ל, שהגיעו טעמו חוו דעה וקנו. שישייה, שתיים, ויצאו מחוייכים.
מהמס עברנו לדבר על האיחוד בין מבשלת עמק האלה לבין מבשלת רונן. בעצם שני המבשלים רצו לגדול ולפתח את המבשלה שלהם מעסק קטן שמתנהל בבית לעסק יותר מסחרי, ולאחר שנפגשו בפורום המבשלים, החליטו להקים ביחד את מבשלת שריגים. אותן בירות שייצר כל אחד לבד כיום מיוצרות תחת שתי סדרות שונות.
האחת – הסדרה הקלאסית, שבעבר הייתה שייכת למבשלת עמק האלה. הסדרה כוללת את החיטה הבווארית, בלונד אייל, אייריש רד אייל, וטריפל בלגית.
השנייה – הסדרה המיוחדת, שהייתה שייכת למבשלת רונן. הסדרה הזו כוללת את הבלונדינית המחוצפת, ההודית המכוערת, והכהה המרושעת.
להלן חוויית הטעימה שלי מכל אחת מהבירות (בקצרה כמובן, סיקור נרחב יותר על כל בירה יבוא גם הוא):
1. בלונד אייל – טעם קלאסי פשוט ומתקתק עם מעט כשות בסוף. זוהי פייל אייל פשוטה ונחמדה שמתאימה לחוף ים או לבריכה.
2. חיטה בוארית – זוכת מקום ראשון בקטגורית חיטה בלונגשוט 2009. בירת חיטה מאוד אמינה לסגנון הגרמני/בווארי, עם תוספת של כשות המקנה לבירה טעם מעט יותר מריר מבירות חיטה אחרות, או "רגילות".
3. בלונדינית מחוצפת – כשות כשות חיטה וכשות. זה הסדר בו מרגישים את הטעמים בבירה, שהמרירות שלה מעלימה (לדעתי) את טעמי המתיקות החיטתית שנמצאת בתחילה. הרבה כשות נשארת בסוף. לצערי אני פחות אדם של כשות והבירה פחות דיברה אלי.
4. אייריש רד אייל – סוג של אמבר אייל שמתמחה בלא להדגיש כלום. מבולבלים? גם אנחנו. בבירה מרגישים הכל, אבל אין שום טעם בולט יותר מאחר, אין שום מרכז לבירה. היא מסתובבת סביב המתיקות הענברית והמרירות הכשתותית. בירה נחמדה ביותר.
5. כהה מרושעת – אייל כהה שלא מדגיש את השוקולד, אלא מדגיש את הקלייה המעט מעושנת והכשות שבסוף. חביבה ביותר.
6. טריפל בלגית – בתור אחד שלא אוהב בכלל טריפל בלגיות אלא רק דובל, קצת הופתעתי לטובה. הבירה אינה מרירה בצורה נוראית כמו טריפל בלגית, והיא מאוד מתוקה. בכלל לא מורגשים תשעת אחוזי האלכוהול בבירה, ובהחלט אשמח לשתות ממנה שוב.
7. ההודית המכוערת – שוב, כשות כשות כשות. זוהי IPA מאוד אמינה לסגנון, שמדגישה את אהבת המבשל לתבלין הזה שנקרא כשות. לאוהבי הכשות – מומלץ בחום.
כמו שכבר ציינתי בעתיד יבואו סקירות יותר מעמיקות על כל בירה. בעיקר כי יצאנו עם שישיית בקבוקים מהמקום עם חלוקת עבודה לכל אחד מי שותה מה.
בסוף הטעימות יצאנו החוצה וצילמנו את עופר נותן מעט הסברים על המבשלה.
לצערנו בגלל שנסענו בשבת, לא יכולנו להכנס לתוך המבשלה מטעמי כשרות, אלא רק לשבת במרכז המבקרים ולראות את מיכלי התסיסה דרך חלון. מרכז המבקרים מאפשר ביקורים מודרכים, שעליהם ניתן למצוא מידע באתר. באופן כללי למידע נוסף ניתן להכנס לאתר המבשלה כאן.
יצאנו מהמבשלה שמחים ומאושרים, והחלטנו לקפוץ לביקור במבשלה של גל ספיר, הלא היא מבשלת גל'ס, היושבת במושב אביעזר. באותו יום גל אירח במבשלתו גם את מבשלות הבשורה ולונג בירד. הגענו לשם והשתוממנו גם פה למראה האנשים, שחלקם הגדול דווקא לא בירגיקס, שהגיעו להינות מטעמם הנפלא של בירות במגוון טעמים.
סלחו לי שלא אוסיף סיקור תמציתי על הבירות, אך בשלב זה יותר התעמקתי באנשים ופחות בבירה. שוב אגיד, שעל כל הבירות המדוברות יגיעו סיקורים עמוקים יותר בעתיד. ראשית כל טעמנו אצל גל את הדאבל אס, שעליה ניתן לקרוא את הסיקור כאן. זוהי סוויט סטאוס, בוריאציה של המבשל. מיד לאחר מכן, ולטענתו בעיקר בגלל שאנחנו בירבלוג, גל הלך במיוחד והביא לנו טעימה של בירה אותה כינה "The Lost Spicey Monster", תוך שהוא מציב לנו אתגר – אם ננחש את שלושת התבלינים שהוא השתמש בבישול הבירה, הוא נותן לנו שישייה חינם. כמובן שלא הצלחנו לגלות מהם, וגל גם לא חשף את סוד המדינה. למרות זאת כל אחד מאיתנו התהדר בעוד שני בקבוקים של הבירה המדוברת.
לאחר מכן עברנו לבשורה, שם דיברנו ממושכות עם מתי רוזן (שהקים את מבשלת הבשורה), קצת על המבשלה, קצת עליו, קצת על הבירות שלו, הניסיון שלו, ואיך מבשלים בירה. מתי שש לספר לנו הכל ולענות על כל אחת מהשאלות שלנו, בדיוק באותה חדווה שבה נענה עופר רונן לבקשתנו להצטלם או סתם לדבר איתנו. אצל גל טעמתי גם את דולסה וגם את בטי, אך בשלב זה כבר היו לי יותר מידי טעמים בפה ולכן רק אומר שדולסה הייתה טובה יותר מהטעימה שטעמתי ביריד האוכל בדיזינגוף סנטר, וגם מתי עצמו אמר ששינה משהו במתכון מכיוון שהוא הרגיש לא שלם איתה. מעבר לזה גם החלפנו מספר מילים עם אורי סופר מלונג בירד, ויוחאי אף טעם בירה שלו. לצערי כבר לא יכולתי לשתות יותר כשות, וכשהוזהרתי שהבירות שלו מלאות כשות החלטתי לוותר.
ממש לפני שיצאנו הספקנו להעיף מבט על אוסף בקבוקי הבירה (בעיקר מתוצרת ישראלית) של גל, ולהלן מספר תמונות:
לבסוף, בגלל שהיינו רעבים (איך לא, אחרי כל כך הרבה בירה?), גל שלח אותנו לביסטרו דרום אמריקאי בקיבוץ גלאון, כ20 דקות מהמבשלה שלו. שם, כשסיפרנו שגל שלח אותנו, פינקו אותנו מעבר למנות, שהיו מעולות מאוד. אך מכיוון שאנחנו בלוג שעוסק בבירות ולא באוכל, נביא כאן אך ורק אזכור ותמונות.
לסיכום רק אומר שנהניתי מאוד, וכך גם שאר האנשים שחברו אלי לטיול הזה, ואני ממליץ בחום לכל אחד לרדת (או לעלות) לאיזור עמק האלה, להינות מהנופים הבאמת מדהימים שנמצאים שם, ולשבת לשתות איזו בירת בוטיק ישראלית קרה וטובה.
בזמן האחרון יוצא לי לשתות ולהתקל במספר לא מבוטל של בירות מסוג IPA, עקב האופנתיות הרבה שנדמה שהן זוכות לה בארץ. אני חייב לומר, כפי שכתבתי פעמים רבות, שזהו לא הסגנון הקלאסי שלי, ולא הסטייל שהתרגלתי לאהוב. אך אט- אט, כטעם נרכש, אני מתחיל להתרגל.
יש משהו במשחק הזה בין מתיקות רגעית למרירות ולכשותיות הרבות שמגיעות מיד אחריהן, לתחושת העפיצות שמרחפת בחלל הפה.
משהו שהופך את הבירות האלה למתאימות לאקלים הארץ ישראלי. ממש כמו שהתאימו בימי הקולוניאליזם לאקלים הממלכה הבריטית (בחלק החם והמתובל יותר שלה).
שלא כמוני, יש גם אנשים שמאוד אוהבים את הסגנון. וחלק מהם הם החברים במבשלת הדובים.
ומה יקרה, שואלים שם, אם נכפיל את הכל? אם ניקח את ה-IPA המוכר, ופשוט נגדיל אותו מאוד? למזלי- הספקתי לבדוק, כי הגריזלי- דאבל IPA- נגמרה מהר.
דאבל IPA
הגריזלי היא בירה גדולה. גדולה ונושכת. ככה כתוב על התווית האחורית.
ב'בירה גדולה' מתכוונים הדובים לבירה שאפשר לקרוא לה מוקצנת- אחוז אלכוהולי גבוה, טעמים מוחלטים- הכל חזק וברור.
אם הדובים משתמשים בכל מקרה בכמויות כשות גדולות, בגריזלי הן הוכפלו- על מנת לספק טעם מר מאוד וכשותי ביותר, עם ארומות משגעות ורעננות המתפרצות מהמשקה.
אבל איך מאזנים הר קטן של כשות שנכנס לתוך הבירה ואיך מכפילים את כמות האלכוהול? פשוט מאוד- ממשיכים באותו ראש ומכפילים את כמות הלתת. שתי ציפורים במכה אחת (ולא המכה הראשונה).
בהקשר הזה כבר צריך להכנס להסבר הבישולי, כמו שהסביר לי דגן, המבשל:
השמרים, בתהליך התסיסה, יכולים לסנתז רק כמות מסויימת של סוכר שמקורו בדגן- לאלכוהול. נניח, לצורך ההסבר, שמדובר על 80%.
אם נכפיל את כמות הלתת, השמרים עדיין יסנתזו 80%, מכמות גדולה יותר של סוכר. מה שאומר שהשגנו כמות אלכוהול גבוהה יותר, אבל גם נשארנו עם 20% של סוכר לא מסונתז, שנשאר מתוק- וממתיק לנו את המשקה.
אז כן- אנחנו רוצים להמתיק קצת, כדי לאזן את הכשות, אבל לא בצורה דרסטית. אז איך בכל זאת?
מה שעושים, וכך גם נהגו במבשלת הדובים- מגדילים את כמות הלתת, אך לא מכפילים אותה, ומוסיפים קצת סוכר רגיל- גלוקוז שמסונתז במלואו לאלכוהול. ככה אנחנו יכולים להגיע לכמות אלכוהול גדולה יותר, מבלי להישאר עם המון סוכר שלא הומר.
ובאמת, הגריזלי מתאפיינת בטעמי לתת מורגשים ביותר, ובגוף בינוני- לא קליל ודליל, ולא כבד ומשביע.
עבורי, הלגימה הראשונה הייתה דומה לנחילי הצבאות העצומים שאפשר לראות בסרטים כמו שר הטבעות- מתקפת כשות אדירה שלא ציפיתי לה כלל ועיקר. אחרי ההלם הראשוני אפשר להמשיך לשתות בכיף.
הגריזלי נמכרה גם מהחבית בשטרן 1 בפלורנטין (אחד המקומות האהובים עלי, ובר הבית שלי בשנת המכינה), אך אזלה ונגמרה מהעולם זה מכבר. למרות שאני בטוח שיש אי שם ביער סטאש ששייך לדגן.
ארומה- 6. המון ניחוחות מרעננים.
כשותיות- 10. אף פעם לא טעמתי בירה כזו כשותית.
גוף- 5. בינוני ומאוזן.
אלכוהול- 7. מורגש מאוד בתחושה, לא מאוד בטעם.
גיזוז- 5. בינוני ועדין, מתאים לסגנון.
" הבעיה בעולם הזה היא שרוב האנשים נמצאים בפיגור של שתי כוסות לפחות" (האמפרי בוגרט)
מבשלת סן ברנרדוס מגיע אלינו ממערב בלגיה בכפר קטן שנקרא Watou. המבשלה משתמשת במים אשר נשאבים מעומק של 150 מטר מתחת לאדמה.
לאחר בישול הבירה, הבירה עוברת תהליך התיישנות באופן טבעי ומועברת לחביות/בקבוקים ללא שום סינון נוסף. הבירה בעלת תסיסה שניה בבקבוק זאת בגלל שיש הוספה של שמרים וסוכר ולכן בבקבוק ישנה עוד תסיסה, דבר זה מביא לכך את אחוז האלכוהול הגבוה במיוחד שיש לרוב סוגי הבירות שלהם.
סגנון הבירה:
הבירה היא בירת חיטה קלאסית בסגנון אייל בלגי בהיר. המיוחד בסגנון הזה הוא שהתסיסה של השמרים היא תסיסה עילית ולא תחתית, כלומר, שמרי התסיסה פועלים בחלק העליון של חבית התסיסה. (ניתן לראות עוד בעמוד "יש לי מושג- מילון מושגים")
הבירה היא בעלת 5.5% אלכוהול.
טמפ' מומלצת להגשה היא בין 2-5 מעלות צלזיוס.
הבירה עצמה:
כבר במראה אפשר לדעת שפה אין מקום לטעיות, הבירה בעלת ראש קצף עדין במיוחד ובצבע זהוב עכור, צבע מדהים שאפשר להתפנט ממנו. בלגימה הראשונה כבר התאהבתי, אי אפשר שלא להרגיש את הטעם הנהדר של החיטה מלווה בלתת משובח דבר הנותן בירה ברמה גבוה. הבירה מורכבת מ50% חיטה ו50% לתת שעורה. ריחות התפוז והבננה העולים ממנה אופיניים לבירות חיטה ופה הם מוסיפים רבות לארומה הנפלאה שהבירה משאירה בפה. הבירה אינה מסוננת והיא סמיכה, דבר אשר מוסיף רבות לטעמה הייחודי. הבירה הזו מתאימה לכל דבר, בין אם זה ישיבה עם חברים אחה"צ או בירה בים, וגם בבר אני אקח אותה, פשוט בכל מקום בכל זמן.
מבחן הטעינה:
קלילות- 10, פשוט כל היום אפשר לשתות בלי להרגיש
רמת תסיסה- 5 רמת תסיסה לא גבוה ולא נמוכה, מקום טוב באמצע כמו שאומרים.
כשותיות- 0, לצערנו לאוהבי הכשות אי בבירה הזו
אלכוהול- 2, לא מרגישים ששותים את האלכוהול, אבל אחרי כמה בקבוקים, שמחים עוד יותר.
ציון כללי: 9, בירת חיטה נהדרת!!!
ואכן, בירבלוג צ'ויס!!!
גולדסטאר או סן ברנרדוס WIT? החיטה מנצחת ובגדול!!!
דעה נוספת- יוחאי.
במבט ראשון הבירה מתאפיינת בצבע קרם שמזכיר פודינג, ועכירות גבוהה מאוד, ונראית מושכת מאוד לשתיה.
טעמי הבננה והציפורן המצופים מבירת חיטה מופיעים בלגימה הראשונה, עם דגש חזק מאוד על הציפורן. יש גם משהו שמזכיר אגוז מוסקט.
הגוף, כמו שמדמיינים מהמראה, באמת חלק למדיי ויושב נחמד בפה, ויורד בגרון בלי בעיה.
בירת חיטה טובה מאוד, אך לטעמי חסרה קצת מהמורכבות של פראנסיסקאנר או ויינשטפן.
אשתה אותה בשמחה כשארצה בירת חיטה, אך אם אחת מהשתיים שהזכרתי תהיה בברזים, כנראה שאלך עליה.
בירבלוג (52 שבועות של בירה) 