באלו על סטרואידים- גריזלי; הדובים

בזמן האחרון יוצא לי לשתות ולהתקל במספר לא מבוטל של בירות מסוג IPA, עקב האופנתיות הרבה שנדמה שהן זוכות לה בארץ. אני חייב לומר, כפי שכתבתי פעמים רבות, שזהו לא הסגנון הקלאסי שלי, ולא הסטייל שהתרגלתי לאהוב. אך אט- אט, כטעם נרכש, אני מתחיל להתרגל.
יש משהו במשחק הזה בין מתיקות רגעית למרירות ולכשותיות הרבות שמגיעות מיד אחריהן, לתחושת העפיצות שמרחפת בחלל הפה.
משהו שהופך את הבירות האלה למתאימות לאקלים הארץ ישראלי. ממש כמו שהתאימו בימי הקולוניאליזם לאקלים הממלכה הבריטית (בחלק החם והמתובל יותר שלה).

שלא כמוני, יש גם אנשים שמאוד אוהבים את הסגנון. וחלק מהם הם החברים במבשלת הדובים.
ומה יקרה, שואלים שם, אם נכפיל את הכל? אם ניקח את ה-IPA המוכר, ופשוט נגדיל אותו מאוד? למזלי- הספקתי לבדוק, כי הגריזלי- דאבל IPA- נגמרה מהר.

דאבל IPA

הגריזלי היא בירה גדולה. גדולה ונושכת. ככה כתוב על התווית האחורית.

ב'בירה גדולה' מתכוונים הדובים לבירה שאפשר לקרוא לה מוקצנת- אחוז אלכוהולי גבוה, טעמים מוחלטים- הכל חזק וברור.

אם הדובים משתמשים בכל מקרה בכמויות כשות גדולות, בגריזלי הן הוכפלו- על מנת לספק טעם מר מאוד וכשותי ביותר, עם ארומות משגעות ורעננות המתפרצות מהמשקה.
אבל איך מאזנים הר קטן של כשות שנכנס לתוך הבירה ואיך מכפילים את כמות האלכוהול? פשוט מאוד- ממשיכים באותו ראש ומכפילים את כמות הלתת. שתי ציפורים במכה אחת (ולא המכה הראשונה).
בהקשר הזה כבר צריך להכנס להסבר הבישולי, כמו שהסביר לי דגן, המבשל:

השמרים, בתהליך התסיסה, יכולים לסנתז רק כמות מסויימת של סוכר שמקורו בדגן- לאלכוהול. נניח, לצורך ההסבר, שמדובר על 80%.
אם נכפיל את כמות הלתת, השמרים עדיין יסנתזו 80%, מכמות גדולה יותר של סוכר. מה שאומר שהשגנו כמות אלכוהול גבוהה יותר, אבל גם נשארנו עם 20% של סוכר לא מסונתז, שנשאר מתוק- וממתיק לנו את המשקה.
אז כן- אנחנו רוצים להמתיק קצת, כדי לאזן את הכשות, אבל לא בצורה דרסטית. אז איך בכל זאת?
מה שעושים, וכך גם נהגו במבשלת הדובים- מגדילים את כמות הלתת, אך לא מכפילים אותה, ומוסיפים קצת סוכר רגיל- גלוקוז שמסונתז במלואו לאלכוהול. ככה אנחנו יכולים להגיע לכמות אלכוהול גדולה יותר, מבלי להישאר עם המון סוכר שלא הומר.

ובאמת, הגריזלי מתאפיינת בטעמי לתת מורגשים ביותר, ובגוף בינוני- לא קליל ודליל, ולא כבד ומשביע.
עבורי, הלגימה הראשונה הייתה דומה לנחילי הצבאות העצומים שאפשר לראות בסרטים כמו שר הטבעות- מתקפת כשות אדירה שלא ציפיתי לה כלל ועיקר. אחרי ההלם הראשוני אפשר להמשיך לשתות בכיף.

הגריזלי נמכרה גם מהחבית בשטרן 1 בפלורנטין (אחד המקומות האהובים עלי, ובר הבית שלי בשנת המכינה), אך אזלה ונגמרה מהעולם זה מכבר. למרות שאני בטוח שיש אי שם ביער סטאש ששייך לדגן.

ארומה- 6. המון ניחוחות מרעננים.
כשותיות- 10. אף פעם לא טעמתי בירה כזו כשותית.
גוף- 5. בינוני ומאוזן.
אלכוהול- 7. מורגש מאוד בתחושה, לא מאוד בטעם.
גיזוז- 5. בינוני ועדין, מתאים לסגנון.

ציון כללי- 6 ולאוהבי IPA כבדים- הרבה יותר.

לרוויה,
יוחאי

מותק, הילדים השתגעו!- home alone 2; הדובים

"זה השותה כפי שצריך- ישן היטב. זה הישן היטב- אינו חוטא. זה שאינו חוטא- מגיע לגן עדן. אמן." (פתגם גרמני)

אחרי שסיימנו לסקר את כל הבירות הקבועות של הדובים, הגיע הזמן לסקר את הבירות המתחלפות- המהדורות המוגבלות וליין ׳אחת בחודש׳

אצל החבר׳ה ב׳מבשלת העם׳, שם מבושלות הבירות של הדובים, החלה להתבסס מסורת חדשה.
כשדגן, הברומאסטר של המבשלה, טס לו אל על, מתחילים החבר׳ה במבשלה לקחת את העניינים בידיים.
אשל, אח נוסף בכנופיית בר אילן, אחראי אף הוא על הבישול, ומנצל את ההזדמנות לעשות ניסויים.

התוצר הנוכחי של הניסויים האלה היא ה-home alone II. בירת פריסטייל.
לא מזמן, כשנפגשתי עם דגן כדי להתחדש בבקבוק (וגם בקבוק של גריזלי), שאלתי אותו מה הוא יכול לספר לי עליה.
אם ההסבר על הגריזלי היה מעמיק ומפורט (ומעניין לאללה), ההסבר על ההום אלון היה קצת קצר יותר. אחרי הכל, יכול להיות שהייתי צריך לפנות לאשל איכשהו.

כאן המקום לתת הסבר שבירגיקס בוודאי מכירים, אך השותה הממוצע- פחות.
השימוש בכשות בהכנת בירה יכול להתבטא בשני אופנים עיקריים- בשלב הבישול (ההרתחה) או בסוף התהליך.
כשות שתתווסף בשלב ההרתחה תשחרר אל הנוזל את חומצות האלפא שבה, ותתרום למרירות, שכן חומצות האלפא משתחררות ברתיחה. כשות שנטביע בסוף התהליך, תוסיף לנו בעיקר ארומה. משתמשים בסוגים שונים של כשות לצרכים אלו.

כפי שנוהגים הדובים בדרך כלל, גם בהום אלון הייתה היד קלה על ההדק, והכשות זרמה פנימה; בשינוי אדרת קל- בעיקר כשות לארומה.
ואיזו ארומה!

צילום: הדובים

הרחפתי לתוך הבקבוק את משקע השמרים העבה שישב בתחתית, והתהפנטתי מעט מענני השמרים המתערפלים בנוזל.
עם ההרחה הראשונה היה אפשר מיד להריח ריח חזק של שמרים, ואיתו ניחוחות של אדמה ועשב (לדעתי) או צמחי תה (לדעת אחותי).
הצבע הבלונד-ענברי שלה מושך מאוד, ואפילו צובע קצת את ראש הקצף (שנעלם די מהר).
טעימה של הקצף מאשרת מיד שגם בתחום המרירות הבירה הזו לא נופלת.
בלגימה הראשונה ניתן לחוש בבירור טעמים פירותיים, ויחד עם הגוף הנעים אפשר ממש לחשוב שהבירה הזו מבוססת על נקטר טרופי כלשהו.
המרירות שלה מרחפת מעל הטעמים הפירותיים ונשארת בפה, ועפיצות כשותית קלה מעקצצת באף.
יחד עם זאת, המרירות והכשותיות לא נשארות לאורך זמן, מה שהתאים לי מאוד, בתור חובב של ז׳אנרים כשותיים פחות.

במילה אחת אני חושב שניתן להגדיר את הבירה כמעניינת. יש בה אלמנטים שלא הזדמן לי לעמוד עליהם פעמים רבות. הייתי שמח אם הבקבוק היה גדול יותר, כדי שאוכל לנסות עוד הבעות פנים חוץ מגבות מורמות ומצח מקומט.

גוף- 6. חלק ונעים. ממלא את הפה.
כשותיות- בגזרת המרירות: מרה אבל לא בועטת, בגזרת הארומה: יורה ניחוחות לאוויר.
גיזוז- עדין.
תחושה אלכוהולית- לא מורגשת במיוחד.
ציון כללי- 8. בירה שגורמת לסקרנות ועניין לשותים, מגיע לה.

מקווה לעוד ניסויים מעניינים כאלה!
לרוויה.
יוחאי.

אגב, על הטיול של דגן לחו״ל, אתם מוזמנים לקרוא בבלוג שלו

לונדון-בומביי-ירושלים; דאנסינג קאמל IPA

"השטויות הפוריטניות הביאו לכך שנשים וילדים הורחקו מן הפאבים, ובכך הפכו אותם רק לחנויות משקה, במקום להיות מקום מפגש משפחתי כפי שנועדו להיות" ג'ורג' אורוול, מחבר הספר 1984

מבשלת הגמל המרקד- דאנסינג קאמל, הוקמה בתל אביב על ידי דיוויד כהן- יהודי אמריקאי.
כהן הקים את המבשלה באתר ששימש בשנות ה-30 כמחסן תבואה- כמה יאה.
לפי המבשלה, מטרתם היא לתת את הספין הישראלי למגוון סגנונות, תוך שימוש במגוון חומרים ותבלינים ישראלים. זאת על מנת לנסות ולהגדיר בצורה ברורה יותר מהי ׳בירה ישראלית׳. נסיונות אלה מתבצעים בארץ, וכן במכירות ייצוא למספר מדינות.
ב׳מגוון סגנונות׳, אגב- אני מתכוון לשלוש עשרה (!) בירות שונות המיוצרות ע״י המבשלה.
כמובן שלא כולן נמצאות בייצור שוטף, אלא כבירות עונתיות.

בקבוק הדאנסינג קאמל IPA הנשתה התגלגל אלי מפסטיבל בירות בוטיק שהתקיים בדיזינגוף סנטר. ביום ה-IPA שהתקיים לא מזמן, הייתה זו הזדמנות מצויינת לפתוח ולהנות.

הטוויסט הישראלי שנתנו בגמליה לבירה הוא הוספה של סילאן- דבש תמרים מעמק הירדן.
התוספת הזו נותנת לנו משקולת נגד למרירות החזקה והאופיינית לסגנון, והולכת יד ביד עם הפירותיות והארומה החמצמצה של הכשות (׳מיטב כשות גולדינגס האנגלית׳(!) למתעניינים).
לבירה צבע כתמתם ומושך מאוד, וראש קצף דק שנעלם די מהר.
בלגימה ניתן לחוש בטעמים מתחלפים של מתיקות ומרירות, ובבליעה ובאפטר טייסט- מרירות כשותית ועפיצות בדיוק כמצופה.
הבירה מכילה כ-7% אלכוהול, וטעמם מורגש בין יתר הטעמים. לעומת זאת אין תחושה אלכוהולית בשתייה וגם לאחר מכן.
הגיזוז של הבירה עדין מאוד, והיא מכילה בועות קטנות כמו ראש של סיכה.
לרוב אין לי בעיה עם גיזוז עדין, אך כאן הוא היה כבר רפה. לקראת סוף הכוס כבר כמעט ולא היו גזים, והתחושה הייתה אותה תחושה של שתיית קולה בלי גזים- מעט מאכזבת ונותנת תחושה של בקבוק שנפתח מזמן.

צילום: beer master

בשורה התחתונה הבירה טובה וטעימה, ומתאימה במיוחד לשתיינים ש-IPA היא לא הצד החזק שלהם. כמוני.

עדיין ה-IPA המרה ביותר שטעמתי הייתה האינדירה של הדובים.

קלילות- 5. לא לכאן ולא לכאן.
גיזוז- 1. הצד המאכזב של הבירה.
אלכוהול- 4. יש טעם, אין תחושה.
כשותיות- 7. יש מרירות, עפיצות וארומה ממש כמצופה.
ציון כללי- 6. בירה נחמדה שיכול להיות שאזמין מידי פעם, אבל לא כבשה אותי.

נתפסה ברשת- 'עוקץ'; מבשלת הדובים

בבית ישנם שני מדפים- האחד עם בקבוקים מלאים, מחכים לטעימה וסיקור, ואחד עם בקבוקים ריקים, בשורה ארוכה.
עכשיו עבר הבקבוק האחרון של החמישייה הקבועה של הדובים למדף הריקים: 'עוקץ'- בירת ביטר אנגלית.

סגנון הביטר היה במשך שנים הסגנון הפופולארי ביותר של אייל בבריטניה, וגם היום יש לו תפוצה נרחבה.
בירות בסגנון זה אינן, למעשה, מרירות בצורה קיצונית, והן מכילות מידה יפה של כשות, צבע ענברי בדרך כלל, וארומות חמצמצות.

'עוקץ' מתאפיינת בצבע בלונדיני למדי, ופחות ענברי. טעמה מתחיל מתוק ולתתי, עם גוף נעים שממלא את חלל הפה.
לאחר הבליעה מרגישים את המרירות מתפתחת, ואת העפיצות הכשותית מתחילה להיבנות בפה.
כך מתנהלת כל לגימה, כשמאחת לאחת מתחילה להצטבר המרירות בפה ולהפוך לקבועה.

לבירה 4.6% אלכוהול, שאמנם לא מורגשים מבחינת הטעמים, אבל מורגשים בתחושת הפה.

בסך הכל בירה עדינה, לא דומיננטית או מוחלטת לכיוון כלשהו.
בירה שיכולה ללות בקלות ארוחה או ישיבה מול הטלוויזיה, ושניתן לשתות ממנה לא מעט ולאורך זמן בלי שהיא תתיש את השותה.
אשתה אותה שוב בשמחה, אך בדרך כלל אעדיף בירה אחרת של הדובים.

גוף: 4. נעים, לא דליל מידי אך לא קרמי וכבד.
גיזוז: 5.
כמות אלכוהול מורגשת: 6. מורגש בתחושה ובנשימה, לא בטעם
ציון כללי: 7

 

לאתר המבשלה
לבלוג של דגן, הבראומאסטר

בירגרפיק- מבשלת הדובים

הסבא של הבאבא שלי- אינדירה, מבשלת הדובים

"הדובים" היא מותג בירות בוטיק ישראלי, המבושל ב"מבשלת העם". במבשלה מבושלות בירות בוטיק נוספות פרט למותג הדובים.
נכון לעכשיו כולל הליין חמש בירות קבועות, ואחת מתחלפת.
את סיפור המבשלה ניתן לקרוא בכתבה על בירת הדבש שלהם- יונק הדבש.

האינדירה היא בירה בסגנון IPA, משמע- India Pale Ale, או אייל הודי חיוור בשפת הקודש.
סגנון ה-IPA התפתח דווקא באנגליה במאה ה-18, כדי לתת פתרון למשבר לאומי חריף- חיילי הוד המלכות בהודו היו צמאים.
טוב, אולי זה לא משבר לאומי חריף, אבל הדאגה של השלטון האנגלי לחייליו בכל הנוגע לבירה, גם בתקופת מלחמת העולם השניה, באמת מעוררת קנאה מצד חייל ישראלי.

הבירות שנשלחו מן הממלכה אל הקולוניה המרוחקת נאלצו לעבור מסעות, תלאות והרפתקאות לא קלים, אשר בסופן הגיעו לכוסות החיילים כשהן עייפות, חמוצות, וכנראה משביזות יותר מעבודות רס"ר באמצע יולי.
לפתרון הבעיה נקראו גדולי האומה הבריטית, אך הם היו עסוקים, ולכן בעלי המבשלות היו אלה שהתעסקו בנושא באמת.
לבסוף הגיע ג'ורג' הודג'סון הלונדוני למסקנה הגדולה: אם כשות ואלכוהול הם חומרים משמרים- בואו נגדיל את הכמות שלהם!
כך החל ייצור בירה חזקה יותר, שתוכל לעמוד בתלאות הדרך, ולשמח את החיילים הצמאים. מעניין לאן הם עשו את הטיול אחרי הצבא.

ההודי החיוור הפך לפופולרי מאוד בארה"ב. וגם סגנון ה-IPA.
האמריקאים, כדרכם בקודש, הולכים בגדול ומוסיפים כמויות של כשות לבישול, והבירה מתאפיינת בטעם מר וכשותי ביותר.


כמובן שתיאור כזה של מסיבת כשות נשמע מאוד כמו התיאורים של הדובים, ואכן, האינדירה הייתה אחת הבירות המרות שהזדמן לי לטעום. באופן אישי אני פחות נהנה ממרירות שנובעת מהכשות, ומקרה זה לא היה שונה.
בהחזקה של הבירה בפה אפשר לחוש בטעמים האמיתיים שלה- במתיקות המאלטית ובחמצמצות ההדרית שנובעת מהכשות; אך עם הבליעה עוטף את הפה מסך כשות מוחלט ודומיננטי. גם הביסים הנוספים של האוכל יזכו להזדמנות ויהנו מטעם בלעדי של כשות.

מבחינת הגיזוז- עם פתיחת הבקבוק התחיל לגלוש ממנו במהירות קצף ארומתי ומר, למשך כשתי דקות, דבר שהיה מאוד מפתיע בהתחשב בעובדה שהבקבוק לא נפל או נוער- שווה לבדוק עם עוד בקבוק.
אחרי שנגמר המופע האור-קולי, ציפיתי לבירה מגוזזת מאוד עם בועות של קוקה- קולה, אך בסופו של דבר התקבלה בירה עם גיזוז עדין ומעקצץ בנוחות, וראש קצף בצבע קרם שלא החזיק מעמד עד סוף הכוס.

את 7% האלכוהול שהבירה מכילה אפשר להרגיש מההתחלה, אבל המרות (ואני בכוונה לא כותב 'מרירות') העזה שלה מושיבה אותם בשקט.

בשורה התחתונה- בירה עשירה בטעם, שלא משאירה מקום לתהיות.

מבחן הטעימה:

קלילות – 6, לא קשה לבליעה, אבל מאוד מבלבלת את הבליעה של מה שנכנס אחריה. תפוח אדמה בטעם כשות… יאמ…

רמת תסיסה – 5, שקט ברצועה.

כמה האלכוהול מורגש – 7, כמו האחוזים.

ציון כללי – 5. אולי זה לא בדיוק הסגנון שלי, אבל אמשיך לנסות.

שלכם,
יוחאי

לאתר המבשלה
לבלוג של דגן, הבראומאסטר
מתכון הבירה

בירגרפיק- מבשלת הדובים