"פעם, בתקופת היובש, נאלצתי להתקיים על כלום, חוץ מאוכל ומים" – וו. סי פילדס.
מבשלת מלכה הוקמה בשנת 2007 על- ידי אסף לביא.
לאחר שעבר מתל- אביב, הקים לביא את המבשלה אל מול מבצר יחיעם, בקיבוץ יחיעם שבגליל המערבי. פרטים נוספים אודות המבשלה ניתן לקרוא כאן.
הבירה היא פייל אייל אנגלי קלאסי בעלת 4.7% אלכוהול, המאופיינת בטעם לחמי של שעורה וצבע אדום עמוק. הבירה מבושלת עם כמויות גדולות של כשות הנותן מרירות מאוד מורגשת אם כי לא כזו שמשתלטת ומכסה את טעמי הלתת. (נלקח מהאתר של מבשלת מלכה, אותו ניתן למצוא כאן). פייל אייל אנגלי מזכיר מאוד IPA רגיל, אולם השורשים שלו מעט שונים מהIPA. ניתן ללמוד דברים נוספים על IPA ןפייל אייל אנגלי במילון המושגים שלנו כאן.
צבעה של הבירה הוא בדיוק כמו צבע של אמבר אייל – גוון זהוב ענברי או חום בהיר, שלי אישית מאוד עושה את זה. מבחינת טעם, למרות שבאתר המבשלה כתוב שטעמי הלתת מאזנים את הכשות, אני לא מסכים בכלל. הבירה מתחילה מתקתק בפה, אבל 3 שניות אחרי והפה מתמלא בכשותיות חזקה שמשפיעה על כל בלוטות הטעם ומותירה אותן חסרות אונים. זוהי אינה אמבר אייל אלא IPA עם מעט לתת שבו משתמשים להכנת אמבר אייל, מה שנותן את הצבע היפה ומעט מהטעם, אבל מותיר אותנו עם טעם לוואי חזק של כשות. זה כל מה שאני מרגיש בזמן שאני שותה אותה.
קלילות – 7, די קלילה.
גיזוז – 3, גיזוז עדין למדי.
אלכוהול – 4, מורגש מעט.
כשות – 8, והרבה יותר מידי.
ייתכן שעשיתי טעות שהגעתי אליה במחשבה שהיא אמבר אייל, וציפיתי למתיקות הרבה יותר רצינית. בהחלט אעדיף גולדסטאר ולצערי הבירה הזאת מקבלת אצלי 3.5. מומלץ מאוד לאוהבי כשות שרוצים קצת טוויסט מהIPA הרגילים.
בסוף המאה ה19, כשחזר ממקסיקו, הקים חוזה ריברה קורל את המפעל "לה אסטרייה דה גליציה" (La Estrella De Galicia), שבה ייצר בירה וקרח. שילוב מוזר שכזה. המבשלה הוקמה בשנת 1906 (ומפה גם לקוח שמה של הבירה), בעיר קורוניה שבספרד. מאז ועד היום היא מנוהלת על ידי משפחת ריברה, במשך 4 דורות שלמים. כיום המפעל עוסק גם בייצור מים מינרלים, ברנדי, סיידר, יין ועוד. כמו כן המבשלה נותנת חסות לקבוצת כדורסל, להרכבים מוזיקליים שונים ולמכוניות מרוץ, והיא בין מבשלות הבירה הגדולות בספרד.
החברה מייצרת מספר מותגים של בירה, הכוללים את אסטרייה גליציה ספיישל, אסטרייה גליציה 0%, אסטרייה גליציה פילזנר, אסטרייה גליציה שנדי, וכמובן אסטרייה גליציה 1906 רזרבה אספסיאל.
סגנון הבירה:
1906 רזרבה אספסיאל היא לאגר עשירה וזהובה מאוד שנקראת על שם השנה שבה הוקמה המבשלה, והיא בעלת 6.5% אלכוהול . ייחודה של הבירה ע"פ המבשלה היא שבהכנה משתמשים בכמות כפולה של לתת קלוי, ובתערובת מיוחדת של כשות על מנת להגיע לטעם שלה. פירוט נוסף על הסגנון תוכלו למצוא במילון המושגים שלנו.
הבירה עצמה:
הבקבוק של הבירה הוא בהחלט מיוחד ויפה, ונותן הרגשה של בקבוק ישן-נושן, מה שמדגיש יותר את שמה של הבירה (1906). צבעה של הבירה בהחלט זהב עמוק כמו שמבטיחים, צבע בהחלט יפה והולם לבירה מהסוג הנ"ל. לדעתי מה שמיוחד בבירה הזאת היא שהספרדים הוסיפו לה תירס. במרכיבים על הבירה רשום שיש בה תירס. אם הבירה הייתה מיוצרת בגרמניה, כמה ראשים היו נכרתים. הדבר הראשון שמרגישים בעת טעימה הוא הגיזוז של הבירה. רק כאשר מתרגלים לפצפוץ הגזים בפה נין להבחין בטעם משולב של לתת עם תירס, כאשר יש עקצוץ כשותי בסוף הלגימה. בנוסף, ובאופן די מפתיע, האלכוהול מורגש בצורה די רצינית, מה שבדרך כלל לא מאפיין לאגרים רגילים. ייתכן שזה נובע עקב אחוז האלכוהול בבירה, שהוא גבוה ביחס ללאגרים אחרים (כ-1.5% יותר).
מבחן טעימה:
קלילות – 6.5, בהחלט קלילה.
גיזוז – 8, יותר מידי לטעמי.
אלכוהול – 7, בהחלט הרבה יותר מידי.
כשות – 5, לא מפריע להנות מהבירה.
בסה"כ ניתן להגיד שזוהי לאגר מודגשת וקיצונית, ואני נותן לה ציון כללי של 6. אם תינתן לי האפשרות לבחור בינה לבין גולדסטאר, ייתכן מאוד שהייתי מנסה שליש של 1906 רזרבה אספסיאל.
יום שבת בבוקר, יום בהיר ויפה, יצאו להם חמישה אנשים חביבים לטיול בעמק האלה, במטרה להגיע למבשלת שריגים. כך יצאו להם במכונית, ולאחר נסיעה נוחה של כשעה וחצי הגיעו למחוז חפצם.
מבשלת שריגים היושבת ביישוב שריגים-ליאון, הוקמה בעצם על ידי איחוד של שתי מבשלות ביתיות שונות, האחת רונן של עופר רונן והשנייה מבשלת עמק האלה של אוהד אילון. שני המבשלים האלה נפגשו בסוג של פורום של מבשלי בירה באיזור מטה יהודה, וכך עלה להם הרעיון להקים מבשלה משתופת.
כשנכנסנו קיבלה את פנינו בתו של עופר רונן, והשאלה הראשונה ששאלה אותנו הייתה "מה תשתו?". טוב נו, בכל זאת מבשלת בירה. מיד התחלנו בטעימות. היא מזגה לכל אחד מאיתנו כוסית קטנה המיועדת לטעימה, וכך התחלנו לטעום את כל אחת מ7 הבירות המתבשלות להנאתן במבשלה. תוך כדי שאנחנו שותים, לא יכולנו שלא להבחין בעופר, שהיה לבוש בחולצה של המבשלה, שעמד והסביר לזוג על המבשלה על הבירות, ועל המבשלים. מיד כשסיים עבר לדבר עם משפחה שנכנסה למקום, ומיד אחר כך למשפחה נוספת. בזמן הדיבור ראו את הניצוץ בעיניו, ואהבתו לבירה ולבישולה הייתה ניכרת בכל מילה שאמר. התיישבנו על אחד השולחנות, ואפילו קיבלנו צלחת מלאה של בייגלה ביחד עם הטעימות. ביקשנו מעופר לשבת איתנו ולספר לנו קצת על המבשלה, והוא כמובן שמח להענות לבקשתנו.
עופר סיפר לנו שפעם, כמו כל ישראלי רגיל, הוא היה שותה גולדסטאר, ובמילותיו "גולדסטאר היא בירה ובירה זה גולדסטאר". בשלב מסויים כשהיה באירופה, התוודא עופר לבירות בוטיק ולמגוון הרחב של המבשלים, מה שפתח את עולמו לטעמים נופסים מלבד גולדסטאר. מאוחר יותר היגר לארצות הברית, שם דווקא מצא בעיקר בירות כמו מילר ובאד לייט, שטעמן בקושי מזכיר בירה. בסופו של דבר מצא בליקרסטור נידח על מדף מאובק בירה לא ידועה, והתאהב בה מיד. שנים לאחר מכן הבירה התפרסמה מאוד. שמה של הבירה – פיט'ס וויקד אייל (Pete's Wicked Ale). בירה מלאה בכשות, מה שמאפיין את הבירות שלו עד היום. שנים לאחר מכן, אחרי שהספיק לעבוד בהייטק, החליט שהוא פורש ועובר לבשל בירה. אמר ועשה. פתח מבשלת בירה בביתו, והדבר הראשון שבישל היה גרסה שלו לאותה בירה שגרמה לו להפתח לעולם הגדול והמופלא הזה של מבשלות הבוטיק. הוא קרא לה עופר'ס וויקד אייל, אך בגלל בעיות טכניות החליט לשנות לה את השם, והיום ניתן למצוא אותה תחת השם "הכהה המרושעת". עופר המשיך וסיפר על פורום מבשלי הבירה באיזור מטה יהודה שאליו הוא שייך, ועל התעשייה הגדולה שגדלה ומתפתחת באיזור.
כמובן שהוא גם התייחס למס המוגזם והמיותר שהוטל לא מזמן על תעשיית הבירה בישראל, והסביר שבפורום המבשלים הם מנסים לפעול נגד המס – באירועים, כנסים, כרזות, ובעיקר המשך ייצור שוטף של בירה על אף המחיר הגבוה. כנראה שהם גם נוחלים הצלחה בעניין, שכן רק בזמן שהיינו במבשלה הופתענו מכמות האנשים, אפילו תיירים מחו"ל, שהגיעו טעמו חוו דעה וקנו. שישייה, שתיים, ויצאו מחוייכים.
מהמס עברנו לדבר על האיחוד בין מבשלת עמק האלה לבין מבשלת רונן. בעצם שני המבשלים רצו לגדול ולפתח את המבשלה שלהם מעסק קטן שמתנהל בבית לעסק יותר מסחרי, ולאחר שנפגשו בפורום המבשלים, החליטו להקים ביחד את מבשלת שריגים. אותן בירות שייצר כל אחד לבד כיום מיוצרות תחת שתי סדרות שונות.
האחת – הסדרה הקלאסית, שבעבר הייתה שייכת למבשלת עמק האלה. הסדרה כוללת את החיטה הבווארית, בלונד אייל, אייריש רד אייל, וטריפל בלגית.
השנייה – הסדרה המיוחדת, שהייתה שייכת למבשלת רונן. הסדרה הזו כוללת את הבלונדינית המחוצפת, ההודית המכוערת, והכהה המרושעת.
להלן חוויית הטעימה שלי מכל אחת מהבירות (בקצרה כמובן, סיקור נרחב יותר על כל בירה יבוא גם הוא):
1. בלונד אייל – טעם קלאסי פשוט ומתקתק עם מעט כשות בסוף. זוהי פייל אייל פשוטה ונחמדה שמתאימה לחוף ים או לבריכה.
2. חיטה בוארית – זוכת מקום ראשון בקטגורית חיטה בלונגשוט 2009. בירת חיטה מאוד אמינה לסגנון הגרמני/בווארי, עם תוספת של כשות המקנה לבירה טעם מעט יותר מריר מבירות חיטה אחרות, או "רגילות".
3. בלונדינית מחוצפת – כשות כשות חיטה וכשות. זה הסדר בו מרגישים את הטעמים בבירה, שהמרירות שלה מעלימה (לדעתי) את טעמי המתיקות החיטתית שנמצאת בתחילה. הרבה כשות נשארת בסוף. לצערי אני פחות אדם של כשות והבירה פחות דיברה אלי.
4. אייריש רד אייל – סוג של אמבר אייל שמתמחה בלא להדגיש כלום. מבולבלים? גם אנחנו. בבירה מרגישים הכל, אבל אין שום טעם בולט יותר מאחר, אין שום מרכז לבירה. היא מסתובבת סביב המתיקות הענברית והמרירות הכשתותית. בירה נחמדה ביותר.
5. כהה מרושעת – אייל כהה שלא מדגיש את השוקולד, אלא מדגיש את הקלייה המעט מעושנת והכשות שבסוף. חביבה ביותר.
6. טריפל בלגית – בתור אחד שלא אוהב בכלל טריפל בלגיות אלא רק דובל, קצת הופתעתי לטובה. הבירה אינה מרירה בצורה נוראית כמו טריפל בלגית, והיא מאוד מתוקה. בכלל לא מורגשים תשעת אחוזי האלכוהול בבירה, ובהחלט אשמח לשתות ממנה שוב.
7. ההודית המכוערת – שוב, כשות כשות כשות. זוהי IPA מאוד אמינה לסגנון, שמדגישה את אהבת המבשל לתבלין הזה שנקרא כשות. לאוהבי הכשות – מומלץ בחום.
כמו שכבר ציינתי בעתיד יבואו סקירות יותר מעמיקות על כל בירה. בעיקר כי יצאנו עם שישיית בקבוקים מהמקום עם חלוקת עבודה לכל אחד מי שותה מה.
בסוף הטעימות יצאנו החוצה וצילמנו את עופר נותן מעט הסברים על המבשלה.
לצערנו בגלל שנסענו בשבת, לא יכולנו להכנס לתוך המבשלה מטעמי כשרות, אלא רק לשבת במרכז המבקרים ולראות את מיכלי התסיסה דרך חלון. מרכז המבקרים מאפשר ביקורים מודרכים, שעליהם ניתן למצוא מידע באתר. באופן כללי למידע נוסף ניתן להכנס לאתר המבשלה כאן.
יצאנו מהמבשלה שמחים ומאושרים, והחלטנו לקפוץ לביקור במבשלה של גל ספיר, הלא היא מבשלת גל'ס, היושבת במושב אביעזר. באותו יום גל אירח במבשלתו גם את מבשלות הבשורה ולונג בירד. הגענו לשם והשתוממנו גם פה למראה האנשים, שחלקם הגדול דווקא לא בירגיקס, שהגיעו להינות מטעמם הנפלא של בירות במגוון טעמים.
סלחו לי שלא אוסיף סיקור תמציתי על הבירות, אך בשלב זה יותר התעמקתי באנשים ופחות בבירה. שוב אגיד, שעל כל הבירות המדוברות יגיעו סיקורים עמוקים יותר בעתיד. ראשית כל טעמנו אצל גל את הדאבל אס, שעליה ניתן לקרוא את הסיקור כאן. זוהי סוויט סטאוס, בוריאציה של המבשל. מיד לאחר מכן, ולטענתו בעיקר בגלל שאנחנו בירבלוג, גל הלך במיוחד והביא לנו טעימה של בירה אותה כינה "The Lost Spicey Monster", תוך שהוא מציב לנו אתגר – אם ננחש את שלושת התבלינים שהוא השתמש בבישול הבירה, הוא נותן לנו שישייה חינם. כמובן שלא הצלחנו לגלות מהם, וגל גם לא חשף את סוד המדינה. למרות זאת כל אחד מאיתנו התהדר בעוד שני בקבוקים של הבירה המדוברת.
לאחר מכן עברנו לבשורה, שם דיברנו ממושכות עם מתי רוזן (שהקים את מבשלת הבשורה), קצת על המבשלה, קצת עליו, קצת על הבירות שלו, הניסיון שלו, ואיך מבשלים בירה. מתי שש לספר לנו הכל ולענות על כל אחת מהשאלות שלנו, בדיוק באותה חדווה שבה נענה עופר רונן לבקשתנו להצטלם או סתם לדבר איתנו. אצל גל טעמתי גם את דולסה וגם את בטי, אך בשלב זה כבר היו לי יותר מידי טעמים בפה ולכן רק אומר שדולסה הייתה טובה יותר מהטעימה שטעמתי ביריד האוכל בדיזינגוף סנטר, וגם מתי עצמו אמר ששינה משהו במתכון מכיוון שהוא הרגיש לא שלם איתה. מעבר לזה גם החלפנו מספר מילים עם אורי סופר מלונג בירד, ויוחאי אף טעם בירה שלו. לצערי כבר לא יכולתי לשתות יותר כשות, וכשהוזהרתי שהבירות שלו מלאות כשות החלטתי לוותר.
ממש לפני שיצאנו הספקנו להעיף מבט על אוסף בקבוקי הבירה (בעיקר מתוצרת ישראלית) של גל, ולהלן מספר תמונות:
לבסוף, בגלל שהיינו רעבים (איך לא, אחרי כל כך הרבה בירה?), גל שלח אותנו לביסטרו דרום אמריקאי בקיבוץ גלאון, כ20 דקות מהמבשלה שלו. שם, כשסיפרנו שגל שלח אותנו, פינקו אותנו מעבר למנות, שהיו מעולות מאוד. אך מכיוון שאנחנו בלוג שעוסק בבירות ולא באוכל, נביא כאן אך ורק אזכור ותמונות.
לסיכום רק אומר שנהניתי מאוד, וכך גם שאר האנשים שחברו אלי לטיול הזה, ואני ממליץ בחום לכל אחד לרדת (או לעלות) לאיזור עמק האלה, להינות מהנופים הבאמת מדהימים שנמצאים שם, ולשבת לשתות איזו בירת בוטיק ישראלית קרה וטובה.
Whiskey and Beer are a man's worst enemies… but the man that runs away from his enemies is a coward!"
–Zeca Pagodinho
רקע:
שפאטן מינכנר הל (או Spaten Munchnr hell) מיוצרת במבשלת שפאטן-פראנסיסקאנר במינכן שבגרמניה. המבשלה הוקמה כנראה בשנת 1397 (אין יודעים שנה מדויקת, אך זהו האזכור הראשון למבשלה במסמך מיסים כלשהו במינכן). עד 1854 הבעלים של המבשלה התחלפו הרבה, עד שהמבשלה עברה למקום בו היא יושבת עד היום. ב1909 התחילה המבשלה לייצא בירות לצפון אמריקה, וב1922 התאחדו שפאטן ופרנסיסקאנר (מותג בירה גרמני מפורסם נוסף) למבשלה אחת שמייצרת עד היום את שני המותגים. יותר מאוחר החברה נקנתה ע"י אנהייזר בוש הבלגית. שפאטן בגרמנית משמעותו יעה או את חפירה, ואכן סמל המבשלה כמעט מאז ומתמיד היה את חפירה בו משתמשים ללתת.
עובדה מעניינת: שפאטן היא הבירה הראשונה שנמזגת בכל אוקטוברפסט – אירוע הבירה הגדול בעולם המתקיים בגרמניה.
סגנון הבירה:
הבירה היא לאגר פשוט ורגיל. לאגר נעשה בתסיסה תחתית בטמפרטורות נמוכות, והוא בעל טעם מריר יותר מבירות מסוג אייל. פרטים נוספים תוכלו למצוא במילון המושגים שלנו (לחצו כאן)
הבירה עצמה:
זוהי בירת לאגר בהירה (מאוד) שעומדת בכל הסטנדרטים הדרושים לבירת לאגר, וכמובן גם מיוצרת לפי חוק טוהר הבירה הגרמני מ1516. הבירה קלילה מאוד ובעלת טעם וארומה חזקים של לתת. לבירה גוף בהיר מאוד עם מעט קצף לבן. השלוק מעט מריר, והסיומת קרמלית מאוד, שממלאת את חלל הפה ונשארת לאורך זמן. מעבר לעובדה שהבירה הזאת קצת מוגזת מידי לטעמי, היא בירת לאגר רגילה שמגיעה מגרמניה – בירת הלאגרים.
מבחן הטעימה:
בהירות – 8.5, הבירה השנייה הכי בהירה שאני מכיר מיד אחרי קורונה.
גיזוז – 7.5, יותר מידי לטעמי.
קלילות – 8, מאוד קלילה וניתן לשתות ממנה הרבה ולאורך זמן.
כשות – 4, מרגישים מעט תוך כדי לגימה, לא יותר מידי.
לסיכום, אני נותן לבירה ציון כללי 5. אם מכוונים ללאגר פשוט וממוצע בלי להסתבך יותר מידי אך לא רוצים את הפשוטים והרגילים כמו קרלסברג, זו הבירה בשבילכם. אם היו נותנים לי לבחור בין שפאטן לגולדסטאר, הייתי לוקח גולדסטאר, כי יש בה משהו שאין בשפאטן. אולי הישראליות.
מבשלת JEM'S היא מבשלה לבירה טרייה הממוקמת באזור התעשייה של פתח תקווה.
את המבשלה הקימו ג'רמי (הוא JEM) ודניאל. משוגע לבירה ועורך דין ויזם מארה"ב.
רקע נוסף על המבשלה תוכלו לקרוא בכתבה הקודמת שלנו על הבירה ג'מס 88 שכתב יוחאי.
סגנון הבירה:
הבירה היא בירת אייל ענברי.
אייל ענברי, או אמבר אייל (Amber Ale), הוא כינוי לבירה שצבעה אדום או חום בהיר. הבירה מתאפיינת לרוב בכשות ממוצעת מינוס, כלומר לא מאוד מרירה, ובעיקר בארומה וטעמים פירותיים שונים (שתלויים במבשלה – כל מבשלה בוחרת להדגיש טעם קצת אחר).
לבירה 4.6% אלכוהול, וטמפ' ההגשה המומלצץ שלה היא 5-7 מעלות.
הבירה עצמה:
בתור אחד שאוהב אמבר איילים, ג'מס הביאו קצת טוויסט לסגנון – הם החליטו להדיגש בצורה רצינית את הלתת. הקלייה של הלתת נעשית בצורה בינונית, והיא מעניקה לבירה טעם קרמלי חזק מאוד, מה שבכלל לא אופייני לאמבר אייל. הארומה והטעם הפירותי המאפיינים כל אמבר אייל נשמר, ואליו מצטרף טעם לוואי קרמלי. בנוסף במהלך השתייה ניתן להרגיש במרירות שיוצר הכשות. לבסוף נשאר טעם לוואי קרמלי, כמעט כאילו ערבבתי גולדסטאר עם אמבר אייל. האם השילוב הזה עובד? לא יודע להגיד. אם ממש חשוב לכם שהבירה שלכם תסתיים בקרמל מתקתק, למרות שאתם רוצים להרגיש פירותיות של אמבר אייל, זו הבירה בשבילכם.
מבחן הטעימה:
קלילות- 7, קלילה ביותר, אפשר להמשיך ולשתות הרבה ממנה.
רמת תסיסה- 5, מרגישים גיזוז, לא מפריע במיוחד.
אלכוהול- 2, אין הרגשה של אלכוהול.
כשותיות- 4, הבירה אינה מרירה, אך מרגישים את הכשות.
ציון כללי 5, פשוט כי אני לא אוהב את השילוב בין האמבר אייל ללאגר. כל אחת מהבירות האלה צריכה לבוא בנפרד. למרות זאת, אם מישהו ממש מעוניין בשילוב, זו הבירה.
גולדסטאר או ג'מס אמבר אייל? אני נשאר עם לאגר בנפרד ואמבר אייל בנפרד, והולך על גולדסטאר
בירבלוג (52 שבועות של בירה) 